מריבות ואלימות בין אחים, מה עושים?

בכל סדנא הורים מבקשים ללמוד מה עושים בזמן שהילדים רבים. זה קורה בכל בית, כמעט בכל יום ולמעשה המריבות מהוות חלק ממערכת יחסים שקיימת בין האחים. למה לא כדאי להתעלם ומה כן מומלץ לעשות בזמן אמת?

אני לא מכירה אחים ואחיות שלא רבים ומתווכחים ביניהם כשהם נמצאים יחד. זו התנהגות שאנחנו תופסים אותה כמפריעה בגלל הנפח העצום שיש לה בין כותלי ביתנו. זה בדרך כלל מלווה בצעקות, בוויכוח קולני מאוד או במכות, וב 99% מהמקרים הם מבקשים מאיתנו שניכנס ונשפוט מי צודק. גם אם הם לא מבקשים מאיתנו ישירות, קשה לנו מאוד להתאפק אל מול הסיטואציות האלה.

מריבות בין אחים זה חלק אחד בלבד ממה שאנחנו מכנים "יחסי אחים" כאשר רוב הזמן לא כל מערכת היחסים ביניהם גלויה לפנינו (אפילו אם אנחנו בטוחים שכן!).

כדאי לדעת שלמריבות יש יתרונות מאוד משמעותיים וחשוב שנהיה מודעים להם:

קודם כל זה אימון ביחסים לקראת קשר בוגר שיהיה להם בעתיד.

זה מאפשר לכל אחד מהם לגלות את כוחותיו, מלמד אותם איך לנהל משא ומתן, מלמד אותם איך מתקשרים עם קבוצת השווים ועוד יתרונות רבים שאי אפשר להתעלם מחשיבותם.

חשוב לדעת שעצם העובדה שהם רבים זה לא אומר בהכרח שיש ביניהם יריבות, אבל מהכוונות הכי טובות שלנו, כשאנחנו שם כדי לשפוט ביניהם, להעניש או לרחם על אחד מהצדדים – אנחנו הופכים את המריבה ליריבות. ופה כדאי לשים לב ולהבין איך מומלץ לנהוג במקרה של מריבות.

הורים שואלים, מה לעשות כשהאח הגדול מרביץ לאחות הקטנה שלו?

זו אכן דילמה לא פשוטה במיוחד כשאנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה בדיוק היה שם ואנחנו בטוחים שאנחנו מבינים את חוסר הצדק – פה טמונה הבעיה העיקרית. לפעמים אנחנו עדים רק להצגה שנעשתה בדיוק לכבודנו, אבל במקרה פספסנו את הקטנה מציקה לו במשך שעה לפני כן.

אז תכלס מה עושים?

בזמן מריבה אני קודם כל מפרידה ביניהם פיזית, בלי כעס על אף אחד מהצדדים. אם הם רבים למשל על הטלוויזיה – אני אקח את השלט ואבקש מהם לנהל משא ומתן ולהגיע להחלטה שתהיה מקובלת על שניהם, ועד אז השלט נשאר אצלי.

אם המריבה מגיעה למצב שבו אחד נותן לשני מכה, גם במצב כזה אני אעשה הפרדה פיזית ללא כעס – ואגיד: "ילדים, הסיטואציה עכשיו לא מאפשרת לכם להיות יחד, תיפרדו לכמה דקות" (שימו לב שאין כאן האשמה). במקביל אלמד אותם איך מדברים אחד עם השני – "בוא תגיד לה כמה שאתה כועס עליה" או "את יכולה להגיד לו מה את מרגישה עכשיו".

בעצם אנחנו מצפים מהם לפתור כל מיני מחלוקות ומריבות ביניהם כשלמעשה הם עדיין לא למדו איך לעשות זאת וזה התפקיד שלנו – ללמד ולאמן אותם.

מה עוד אפשר? להזמין את כולם לשיחה בזמן רגוע, להסביר להם שעד היום אמנם התערבנו אבל אנחנו אוהבים את שניהם ואנחנו לא רוצים להיכנס לעניינים ביניהם ולכן מהיום והלאה אנחנו סומכים עליהם שיוכלו להגיע לסידור שיהיה מקובל על שניהם.

באותה שיחה רגועה, אפשר גם לשאול כל אחד מהצדדים מה הוא היה מבקש מהצד השני (שהיא לא תיכנס לחדר שלי כשהדלת סגורה וכדומה…) וכמובן שאפשר להאיר להם שאתמול ראינו שהם הצליחו לפתור את הדילמה בעצמם וממש לשקף להם את ההצלחה ומה לדעתנו עזר להם להגיע לפתרון הבעיה.

(כאן אומר בסוגריים: שימו לב – לא מומלץ בכלל להתעלם לחלוטין ממה שקורה ולתת להם לשבור את הראש בכל דרך שהיא! במצב של התעלמות מוחלטת, המריבה יכולה להסלים במהירות ולהגיע לאלימות כי הם מבינים שאנחנו באים רק כשיש אלימות – זה יכול להביא למצב שכל מריבה ביניהם תהיה יותר חריפה מהקודמת – אני כן מתערבת במובן של הפרדה ומתווכת ביניהם – רק לא שופטת ביניהם!).

עזבו את התפקיד הבלשי, החוקר, השופט, אלה לא תפקידים הוריים. התפקיד שלנו הוא ללמד ולחנך ולכן בנוסף לאימון שנעשה להם במיומנויות תקשורת ומשא ומתן (שכל כך חשובים לחיים האמיתיים שבחוץ!!) המסר לילדים צריך להיות שאנחנו אוהבים את שניהם באותה מידה – אין פה שני צדדים שאחד מהם טוב והשני רע.