מריבות אחים - לאן? (אמאא תגידי לההה)

כיצד אתם מגיבים שהילדים רבים? שופטים? מענישים? כועסים על הגדול בעיקר?

אני שומעת את המשפטים האלה בכל יום… לפחות פעמיים ביום, או שהוא צורח שהיא לקחה לו /הציקה לו/ משכה לו בשיער, או שהיא בוכה כי הוא לקח לה משהו / לא רוצה לתת לה מה שיש לו ביד…

מוכר לכם?

בדרך כלל אני מפרידה כוחות, משתדלת לא להיות שופטת ולא להאשים אף אחד (כי אין לי באמת מושג מה היה שם קודם), מסבירה שכדאי להגיד את מה שרוצים במילים ולא משתמשים בידיים, שאפשר להגיע לפשרה ולהסכמים ביניהם וכו' וכו'.

לפעמים עולות לי מחשבות איך תראה מערכת היחסים ביניהם כשיגדלו וכשיעזבו את הבית… האם יהיה קשר טוב וקרוב או מרוחק וענייני?

ואז זה קרה! באחד הימים השבוע הלכנו יחד לחוף הים, רק שניהם ואני. אכלנו ארטיק, והגדול ביקש לזרוק את העטיפה בפח שהיה מרוחק מעט ממקום מושבנו. הוא התחיל לרוץ כשאחותו הקטנה בעקבותיו ואני מסתכלת ומשגיחה מרחוק. הוא זרק את העטיפה ורץ מיד חזרה כשהוא חולף על פניה.

פתאום נעצר, הסתובב וראה שהיא זקוקה לעזרה, הלך אחורנית, נתן לה יד ועזר לה לעלות על המדרגה עליה ניצב הפח. כשהיא ניסתה לרדת חזרה הוא הניח את ידו על הגב שלה לתמיכה כך שתוכל לרדת בביטחה. ואז שניהם נעמדו באותו מקום, מחזיקים יד ביד, מסתכלים יחד על ילדים ששיחקו במים לא רחוק מהם.

ככה הם עמדו להם במשך כמה דקות בשקט, חולקים חוויה כשהם אוחזים ידיים כל הזמן הזה. עבורי, זה היה כמו אישור קטן שהייתי זקוקה לו…

הם יודעים להסתדר מצוין ביניהם כשאנחנו לא נוכחים, ואולי חלק מהמריבות שלהם זו בכלל הצגה לכבודנו. הרגע המונצח בתמונה