מ 1-10 עד כמה אתם חוששים מגיל ההתבגרות?

אם התשובה שלכם קרובה ל – 10, כנראה שאתם צודקים. הבשורה היא שזה הרבה יותר קרוב ממה שאתם חושבים, אבל יש גם בשורה חיובית ויש מה לעשות כדי להתכונן כשהם עדיין צעירים.

היום כשאנחנו מדברים על "גיל ההתבגרות" מדובר בגיל 9 בערך, כלומר זה יותר קרוב ממה שאנחנו מדמיינים. כשהילדים החמודים שלנו מגיעים לגיל ההתבגרות הכל נראה מורכב יותר – אנחנו כבר לא מתעסקים בדברים כמו "הוא לקח לי, הוא העליב אותי, הגננת כעסה עלי"… כשהם קטנים יש לנו עדיין תחושה שאנחנו יכולים לעזור להם, הילד הצעיר נמצא בעיקר בבית תחת ההשגחה שלנו ואנחנו מרגישים שדברים נמצאים איכשהו תחת השליטה שלנו.

בגיל ההתבגרות הילד שלנו כבר מתחיל להיות עצמאי, הוא הולך לחברים לבד (האם אנחנו מכירים אותם?), יש לו פעילויות מחוץ לשעות בית הספר (מה הוא באמת עושה שם?), אולי הוא גם מתחיל לעבוד, יש לו כסף, הוא יכול לעשות הרבה דברים שהוא בכלל לא צריך לשאול אותנו או לספר לנו ובטח שלא לבקש את רשותנו… זה יכול להלחיץ כשחושבים על זה.

התפקיד שלנו כהורים משתנה כשהם גדלים, אנחנו כבר לא הולכים איתם יד ביד, אנחנו הולכים מאחוריהם, מקווים (ומתפללים) שהכנו אותם מספיק לחיים, שהם פנימו את הערכים שניסינו להקנות להם כל השנים האלה. אנחנו בעיקר נמצאים שם ברקע, מוכנים לעזור להם כשיפנו אלינו – ואני רוצה לקוות שהם אכן יפנו כשיצטרכו באמת.

זה יקרה כשהיחסים ביננו לבין הילד שלנו יהיו טובים. אז אל תחכו, תתחילו עכשיו כשהם עוד קטנים. 10 השנים הראשונות הן קריטיות - תבחרו על מה באמת כדאי להתעקש, העבירו מסר שאתם שם בשבילם, הפחיתו שיפוטיות וביקורת ולימדו מה יעלה את הערך של הילד בעיני עצמו, עכשיו כשהוא צעיר, כדי שלא יצטרך לחפש את זה בחוץ כשיגדל, והעיקר תהיו כתובת אמיתית ותומכת בשבילו כדי שידע שיש לו לאן לחזור.